החלטה בתיק ע"א 1416/07

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית משפט השלום בת"א (כב' הש' בן חיים) בת"א 73671/04 מיום 25.1.07 שקיבל חלקית את התביעה שהגישו המשיבים נגד המבקשים וחייב את המבקשים יחד ולחוד, לשלם למשיבים סך של 90,956 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד (להלן:- " פסק-הדין").

1.                    רקע

(א)                המבקשת 1 היא חברה פרטית העוסקת בין היתר ביזום בניה וכן בעלת 93% מזכויות הבעלות והבניה בגג הבנין ברחוב רש"י 1 בתל אביב, הידוע כחלקה 50 בגוש 7226 (להלן:- " הבנין").

המבקשת 2 היא בעלת 7% מזכויות הבעלות והבניה בגג הבנין.

המשיבים הם הבעלים של 3 דירות מגורים בבנין (להלן:- " הדירות").

            (ב)        ביום 28.2.02 קיבלו המבקשים היתר בניה לביצוע עבודות שיפוץ ובניה בבנין.

                        לטענת המשיבים, על פי ההסכם שנחתם בין המבקשים לבין אינקה יזמות נדל"ן                 בע"מ, היה על המבקשים לסיים את עבודות הבניה עד ליום 28.8.03.

(ג)         ביום 1.12.04, משלא הסתיימו עבודות הבניה, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשים. בכתב התביעה עתרו המשיבים לחייב את המבקשים לשלם להם פיצויים בסך של 195,530 ש"ח בגין הפסד דמי שכירות עבור הדירות; עלות תיקון הנזקים שנגרמו בדירות כתוצאה מעבודות הבניה; עגמת נפש, טרחה ואובדן ימי עבודה; ועלות הכנת חוו"ד מטעמם.

(ד)        בית משפט קמא קיבל באופן חלקי את התביעה וחייב את המבקשים, יחד ולחוד, לשלם למשיבים סך של 90,956 ש"ח.

(ה)        המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין וכן הגישו לבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (נספח ב' לבקשה; להלן:- " הבקשה הראשונה").

            בית משפט קמא דחה, לאחר שקיבל את תגובת הצדדים, את הבקשה הראשונה " על יסוד הנימוקים שפורטו בתגובת המשיבים לרבות לעניין חבותה של נתבעת 2" (נספח ה' לבקשה).

            (ו)         ביום 5.4.07 הגישו המבקשים לבית משפט זה בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק                   הדין (להלן:- " הבקשה דנן"). המשיבים הגישו תגובה לבקשה.

2.                    טענות המבקשים

(א)                בית משפט קמא לא ערך כל הבחנה לגבי השוני הבולט בין אחריותה, מעורבותה או מעמדה של המבקשת 2 (שכל חטאה היה בכך שהיא ביתו של יוסף לז'ה, מנהל המבקשת 1 ובכך ששכרה את שירותיה של המבקשת 1 בדירתה בקומה השלישית של הבנין) לבין מעמדה של המבקשת 1, האחראית לביצוע עבודות הבניה והשיפוץ והמבצעת בפועל. משכך סיכויי הערעור גבוהים ביותר, במיוחד בנוגע למבקשת 2.

(ב)        בית משפט קמא טעה בחייבו את המבקשים במלוא הפיצויים עבור דמי השכירות אף לגבי תקופה המתייחסת ל-18 חודשים שניתנו למבקשת 1, לביצוע עבודות הבניה, על פי הסכם הפשרה עליו חתומים המשיבים.

(ג)        מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים, ובמיוחד לטובת המבקשת 2.            למבקשים קיים חשש ממשי שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין והם יזכו בערעור            שהוגש, יהא זה מן הנמנע או קשה מאד, להשיב את המצב לקדמותו, זאת לנוכח     מצבם הכספי של המשיבים, כפי שהוצהר על ידי המשיב 2 לאורך ניהול התובענה   בבית משפט קמא. 

(ד)        אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, המבקשים, ובמיוחד המבקשת 2, עלולים למצוא עצמם במצב קשה, עד בלתי אפשרי, בו יחוייבו בתשלום סך של למעלה מ-100,000 ש"ח, בעוד שלמעלה מן הסביר שטענותיה בערעור תתקבלנה במלואן והיא עלולה למצוא עצמה אל מול שוקת שבורה, נוכח הודאת המשיבים במצבם הכספי הקשה.

3.                    טענות המשיבים

(א)                כתב ההגנה שהוגש מטעם המבקשים, מבסס כדבעי את אחריותה של המבקשת 2 כמקימה של יחידות הדיור, מבצעת השיפוצים, מבצעת פעולות בניה רבות, מודה באחריות לנזקי הבניה, מעסיקה קבלני משנה ועובדים מקצועיים להבטחת ביצוע העבודות על פי התחייבויותיה, ועוד. כל אלו מעידים על אחריותה המשותפת המלאה של המבקשת 2 לכל נזקי המשיבים ואף קיימת הודאת בעל דין של אביה של המבקשת 2, בסעיף 20 לתצהיר מטעמו שלפיה " הנתבעים מעולם לא התכחשו לאחריותם לנזקים...".